The post עלון לחזות בנועם פרשת בשלח appeared first on .

עלון  לחזות בנועם  פרשת בא גליון 43

The post עלון לחזות בנועם – פרשת בא appeared first on .

The post עלון לחזות בנועם – פרשת וארא appeared first on .

דף מקורות:

Download (DOCX, Unknown)

The post הנבואה הקצרה בהיסוטריה | הרב טל שאוליאן appeared first on .

למה קליפ לישיבה ולמה ‘הלבשנו’ דווקא את המילים האלה? אנחנו ישיבה שהיא כמו משפחה שלומדת תורה בשמחה ופשוט יש בה באמת הרבה מהטוב הזה של שיר וניגון. ככה שרצינו להעביר מהשמחה הזו הלאה לעוד אנשים עם ‘ניגון ראש חודש כסלו’ של חב”ד שאיכשהוא עד עכשיו לא היה לו ביצוע טוב ברשת. בנוסף, את הניגון המופלא הזה אנחנו נוהגים לשיר בישיבה כל שבת אחרי תפילת שחרית. הסיבה הפנימית שבחרנו את המילים הקדושות האלו היא הזוהר הקדוש. בזוהר חדש פרשת בראשית מובא שדוד המלך אומר כאן בעצם – הללוהו בצלצלי שמע? הללוהו בצלצלי תרועה? בנבל, בכינור, בתוף? – כל זה לא יספיק להלל את ה’ יתברך… אז מה כן? כל הנשמה תהלל י-ה הללויה – רק שירה וניגון מעומק הלב והנשמה תחשב הלל לה’! אז קדימה ליחצו שוב play והפעם לא רק לשיר עם הפה – לרקוד ולשיר עם כל הלב והנשמה! תודה רבה לשותפינו שהם בעצם המשפחה המורחבת שלנו – גרעין תורני אור חדש חולון בראשות מורנו הרב שאול פיינה שליט”א ותודה מיוחדת ליו”ר העמותה מזכה הרבים ר’ יוסף רפאל שתמיד נכון לעזרה.

The post כל הנשמה – שיר חדש לישיבה! appeared first on .

בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לְהַדְלִיק נֵר חֲנֻכָּה:

בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם שֶׁעָשָׂה נִסִּים לַאֲבוֹתֵינוּ בַּיָּמִים הָהֵם בַּזְּמַן הַזֶּה:

ובערב הראשון מוסיפים את ברכת ‘שהחיינו’:

בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִיְּמָנוּ וְהִגִּיעָנוּ לַזְּמַן הַזֶּה:

2. אחרי הדלקת הנר הראשון אומרים:

הַנֵּרוֹת הַלָּלוּ אָנוּ מַדְלִיקִין עַל הַנִּסִּים וְעַל הַנִּפְלָאוֹת וְעַל הַתְּשׁוּעוֹת וְעַל הַמִּלְחָמוֹת. שֶׁעָשִׂיתָ לַאֲבוֹתֵינוּ בַּיָּמִים הָהֵם בַּזְּמַן הַזֶּה. עַל יְדֵי כֹּהֲנֶיךָ הַקְּדוֹשִׁים. וְכָל מִצְוַת שְׁמוֹנַת יְמֵי חֲנֻכָּה. הַנֵּרוֹת הַלָּלוּ קֹדֶשׁ הֵם. וְאֵין לָנוּ רְשׁוּת לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם. אֶלָּא לִרְאוֹתָם בִּלְבָד. כְּדֵי לְהוֹדוֹת וּלְהַלֵּל לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל עַל נִסֶּיךָ וְעַל נִפְלְאוֹתֶיךָ וְעַל יְשׁוּעָתֶךָ.

מִזְמוֹר שִׁיר חֲנֻכַּת הַבַּיִת לְדָוִד: אֲרוֹמִמְךָ אֲדֹנָי כִּי דִלִּיתָנִי וְלֹא שִׂמַּחְתָּ אֹיְבַי לִי: אֲדֹנָי אֱלֹהָי שִׁוַּעְתִּי אֵלֶיךָ וַתִּרְפָּאֵנִי: אֲדֹנָי הֶעֱלִיתָ מִן שְׁאוֹל נַפְשִׁי חִיִּיתַנִי מִיָּרְדִי בוֹר: זַמְּרוּ לַאֲדֹנָי חֲסִידָיו וְהוֹדוּ לְזֵכֶר קָדְשׁוֹ: כִּי רֶגַע בְּאַפּוֹ חַיִּים בִּרְצוֹנוֹ. בָּעֶרֶב יָלִין בֶּכִי וְלַבֹּקֶר רִנָּה: וַאֲנִי אָמַרְתִּי בְשַׁלְוִי בַּל אֶמּוֹט לְעוֹלָם: אֲדֹנָי בִּרְצוֹנְךָ הֶעֱמַדְתָּה לְהַרְרִי עֹז. הִסְתַּרְתָּ פָנֶיךָ הָיִיתִי נִבְהָל: אֵלֶיךָ אֲדֹנָי אֶקְרָא וְאֶל אֲדֹנָי אֶתְחַנָּן: מַה בֶּצַע בְּדָמִי בְּרִדְתִּי אֶל שַׁחַת הֲיוֹדְךָ עָפָר הֲיַגִּיד אֲמִתֶּךָ: שְׁמַע אֲדֹנָי וְחָנֵּנִי אֲדֹנָי הֱיֵה עֹזֵר לִי: הָפַכְתָּ מִסְפְּדִי לְמָחוֹל לִי פִּתַּחְתָּ שַׂקִּי וַתְּאַזְּרֵנִי שִׂמְחָה: לְמַעַן יְזַמֶּרְךָ כָבוֹד וְלֹא יִדֹּם אֲדֹנָי אֱלֹהַי לְעוֹלָם אוֹדֶךָּ:

מעוז צור

מָעוֹז צוּר יְשׁוּעָתִי לְךָ נָאֶה לְשַׁבֵּחַ. תִּכּוֹן בֵּית תְּפִלָּתִי וְשָׁם תּוֹדָה נְזַבֵּחַ. לְעֵת תָּכִין מַטְבֵּחַ מִצָּר הַמְנַבֵּחַ. אָז אֶגְמוֹר בְּשִׁיר מִזְמוֹר חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ:

רָעוֹת שָׂבְעָה נַפְשִׁי בְּיָגוֹן כֹּחִי כִּלָה. חַיַּי מָרְרוּ בְּקוּשִׁי בְּשִׁעְבּוּד מַלְכוּת עֶגְלָה. וּבְיָדוֹ הַגְּדוֹלָה הוֹצִיא אֶת הַסְּגֻלָּה. חֵיל פַּרְעֹה וְכָל זַרְעוֹ יָרְדוּ כְאֶבֶן בִּמְצוּלָה:

דְּבִיר קָדְשׁוֹ הֱבִיאַנִי וְגַם שָׁם לֹא שָׁקַטְתִּי. וּבָא נוֹגֵשׂ וְהִגְלַנִי. כִּי זָרִים עָבַדְתִּי. וְיֵין רַעַל מָסַכְתִּי כִּמְעַט שֶׁעָבַרְתִּי. קֵץ בָּבֶל. זְרֻבָּבֶל. לְקֵץ שִׁבְעִים נוֹשָׁעְתִּי:

כְּרוֹת קוֹמַת בְּרוֹשׁ בִּקֵּשׁ אֲגָגִי בֶּן הַמְּדָתָא. וְנִהְיָתָה לוֹ לְפַח וּלְמוֹקֵשׁ לְמוֹקֵשׁ וְגַאֲוָתוֹ נִשְׁבָּתָה. רֹאשׁ יְמִינִי נִשֵּׂאתָ. וְאוֹיֵב שְׁמוֹ מָחִיתָ. רֹב בָּנָיו וְקִנְיָנָיו עַל הָעֵץ תָּלִיתָ:

יְוָנִים נִקְבְּצוּ עָלַי אֲזַי בִּימֵי חַשְׁמַנִּים. וּפָרְצוּ חוֹמוֹת מִגְדָּלַי וְטִמְּאוּ כָּל הַשְּׁמָנִים. וּמִנּוֹתַר קַנְקַנִּים נַעֲשֶׂה נֵס לַשּׁוֹשַׁנִּים. בְּנֵי בִינָה יְמֵי שְׁמוֹנָה קָבְעוּ שִׁיר וּרְנָנִים:

חֲשׂוֹף זְרוֹעַ קָדְשֶׁךָ וְקָרֵב קֵץ הַיְשׁוּעָה. נְקֹם נִקְמַת דַם עֲבָדֶיךָ מֵאֻמָּה הָרְשָׁעָה. כִּי אָרְכָה לָנוּ הַשָּׁעָה. וְאֵין קֵץ לִימֵי הָרָעָה. דְּחֵה אַדְמוֹן בְּצֵל צַלְמוֹן הָקֵם לָנוּ רוֹעֶה שִׁבְעָה:

לַמְנַצֵּחַ בִּנְגִינוֹת מִזְמוֹר שִׁיר: אֱלֹהִים יְחָנֵּנוּ וִיבָרְכֵנוּ. יָאֵר פָּנָיו אִתָּנוּ. סֶלָה: לָדַעַת בָּאָרֶץ דַּרְכֶּךָ. בְּכָל גּוֹיִם יְשׁוּעָתֶךָ: יוֹדוּךָ עַמִּים אֱלֹהִים. יוֹדוּךָ עַמִּים כֻּלָּם: יִשְׂמְחוּ וִירַנְּנוּ לְאֻמִּים. כִּי תִשְׁפֹּט עַמִּים מִישֹׁר. וּלְאֻמִּים בָּאָרֶץ תַּנְחֵם סֶלָה: יוֹדוּךָ עַמִּים אֱלֹהִים. יוֹדוּךָ עַמִּים כֻּלָּם:  אֶרֶץ נָתְנָה יְבוּלָהּ. יְבָרְכֵנוּ אֱלֹהִים אֱלֹהֵינוּ: יְבָרְכֵנוּ אֱלֹהִים. וְיִירְאוּ אוֹתוֹ כָּל אַפְסֵי אָרֶץ:

רַנְּנוּ צַדִּיקִים בַּאֲדֹנָי לַיְשָׁרִים נָאוָה תְהִלָּה: הוֹדוּ לַאֲדֹנָי בְּכִנּוֹר בְּנֵבֶל עָשׂוֹר זַמְּרוּ לוֹ: שִׁירוּ לוֹ שִׁיר חָדָשׁ הֵיטִיבוּ נַגֵּן בִּתְרוּעָה: כִּי יָשָׁר דְּבַר אֲדֹנָי וְכָל מַעֲשֵׂהוּ בֶּאֱמוּנָה: אֹהֵב צְדָקָה וּמִשְׁפָּט חֶסֶד אֲדֹנָי מָלְאָה הָאָרֶץ: בִּדְבַר אֲדֹנָי שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם: כֹּנֵס כַּנֵּד מֵי הַיָּם נֹתֵן בְּאוֹצָרוֹת תְּהוֹמוֹת: יִירְאוּ מֵאֲדֹנָי כָּל הָאָרֶץ מִמֶּנּוּ יָגוּרוּ כָּל יֹשְׁבֵי תֵבֵל: כִּי הוּא אָמַר וַיֶּהִי הוּא צִוָּה וַיַּעֲמֹד: אֲדֹנָי הֵפִיר עֲצַת גּוֹיִם הֵנִיא מַחְשְׁבוֹת עַמִּים: עֲצַת אֲדֹנָי לְעוֹלָם תַּעֲמֹד מַחְשְׁבוֹת לִבּוֹ לְדֹר וָדֹר:

אַשְׁרֵי הַגּוֹי אֲשֶׁר אֲדֹנָי אֱלֹהָיו הָעָם בָּחַר לְנַחֲלָה לוֹ: מִשָּׁמַיִם הִבִּיט אֲדֹנָי רָאָה אֶת כָּל בְּנֵי הָאָדָם: מִמְּכוֹן שִׁבְתּוֹ הִשְׁגִּיחַ אֶל כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ: הַיֹּצֵר יַחַד לִבָּם הַמֵּבִין אֶל כָּל מַעֲשֵׂיהֶם: אֵין הַמֶּלֶךְ נוֹשָׁע בְּרָב חָיִל גִּבּוֹר לֹא יִנָּצֵל בְּרָב כֹּחַ: שֶׁקֶר הַסּוּס לִתְשׁוּעָה וּבְרֹב חֵילוֹ לֹא יְמַלֵּט: הִנֵּה עֵין אֲדֹנָי אֶל יְרֵאָיו לַמְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ: לְהַצִּיל מִמָּוֶת נַפְשָׁם וּלְחַיּוֹתָם בָּרָעָב: נַפְשֵׁנוּ חִכְּתָה לַאֲדֹנָי עֶזְרֵנוּ וּמָגִנֵּנוּ הוּא:  כִּי בוֹ יִשְׂמַח לִבֵּנוּ כִּי בְשֵׁם קָדְשׁוֹ בָטָחְנוּ: יְהִי חַסְדְּךָ אֲדֹנָי עָלֵינוּ כַּאֲשֶׁר יִחַלְנוּ לָךְ:

אומרים ‘אנא בכח’ שבעה פעמים:

אָנָּא בְּכֹחַ גְּדֻלַּת יְמִינְךָ תַּתִּיר צְרוּרָה.               אב”ג ית”ץ:
קַבֵּל רִנַּת עַמְּךָ שַׂגְּבֵנוּ טַהֲרֵנוּ נוֹרָא.               קר”ע שט”ן:
נָא גִבּוֹר דּוֹרְשֵׁי יִחוּדְךָ כְּבָבַת שָׁמְרֵם.               נג”ד יכ”ש:
בָּרְכֵם טַהֲרֵם רַחֲמֵי צִדְקָתְךָ תָּמִיד גָּמְלֵם.             בט”ר צת”ג:
חֲסִין קָדוֹשׁ בְּרוֹב טוּבְךָ נַהֵל עֲדָתֶךָ.                חק”ב טנ”ע:
יָחִיד גֵּאֶה לְעַמְּךָ פְּנֵה זוֹכְרֵי קְדֻשָּׁתֶךָ.                יג”ל פז”ק:
שַׁוְעָתֵנוּ קַבֵּל וּשְׁמַע צַעֲקָתֵנוּ יוֹדֵעַ תַּעֲלוּמוֹת.          שק”ו צי”ת:
ואומרים בלחש: בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד:

ויאמר “ויהי נועם” ו “יושב בסתר” 7 פעמים

וִיהִי נֹעַם אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ:

יֹשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן בְּצֵל שַׁדַּי יִתְלוֹנָן: אֹמַר לַאֲדֹנָי מַחְסִי וּמְצוּדָתִי אֱלֹהַי אֶבְטַח בּוֹ: כִּי הוּא יַצִּילְךָ מִפַּח יָקוּשׁ מִדֶּבֶר הַוּוֹת: בְּאֶבְרָתוֹ יָסֶךְ לָךְ וְתַחַת כְּנָפָיו תֶּחְסֶה צִנָּה וְסֹחֵרָה אֲמִתּוֹ: לֹא תִירָא מִפַּחַד לָיְלָה מֵחֵץ יָעוּף יוֹמָם: מִדֶּבֶר בָּאֹפֶל יַהֲלֹךְ מִקֶּטֶב יָשׁוּד צָהֳרָיִם: יִפֹּל מִצִּדְּךָ אֶלֶף וּרְבָבָה מִימִינֶךָ אֵלֶיךָ לֹא יִגָּשׁ: רַק בְּעֵינֶיךָ תַבִּיט וְשִׁלֻּמַת רְשָׁעִים תִּרְאֶה: כִּי אַתָּה אֲדֹנָי מַחְסִי עֶלְיוֹן שַׂמְתָּ מְעוֹנֶךָ: לֹא תְאֻנֶּה אֵלֶיךָ רָעָה וְנֶגַע לֹא יִקְרַב בְּאָהֳלֶךָ: כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָּךְ לִשְׁמָרְךָ בְּכָל דְּרָכֶיךָ: עַל כַּפַּיִם יִשָּׂאוּנְךָ פֶּן תִּגּוֹף בָּאֶבֶן רַגְלֶךָ: עַל שַׁחַל וָפֶתֶן תִּדְרֹךְ תִּרְמֹס כְּפִיר וְתַנִּין: כִּי בִי חָשַׁק וַאֲפַלְּטֵהוּ אֲשַׂגְּבֵהוּ כִּי יָדַע שְׁמִי: יִקְרָאֵנִי וְאֶעֱנֵהוּ עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה אֲחַלְּצֵהוּ וַאֲכַבְּדֵהוּ: אֹרֶךְ יָמִים אַשְׂבִּיעֵהוּ וְאַרְאֵהוּ בִּישׁוּעָתִי: אֹרֶךְ יָמִים אַשְׂבִּיעֵהוּ וְאַרְאֵהוּ בִּישׁוּעָתִי:

שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד הִנֵּה מַה טּוֹב וּמַה נָּעִים שֶׁבֶת אַחִים גַּם יָחַד: כַּשֶּׁמֶן הַטּוֹב עַל הָרֹאשׁ יֹרֵד עַל הַזָּקָן זְקַן אַהֲרֹן שֶׁיֹּרֵד עַל פִּי מִדּוֹתָיו: כְּטַל חֶרְמוֹן שֶׁיֹּרֵד עַל הַרְרֵי צִיּוֹן כִּי שָׁם צִוָּה אֲדֹנָי אֶת הַבְּרָכָה חַיִּים עַד הָעוֹלָם:

טוויטר : https://twitter.com/home /

פייסבוק: https://www.facebook.com/yh.holon

יוטיוב: https://www.youtube.com/channel/UCWdBoc1ZurwXJMOSq0eLx-A

הדלקת נרות חנוכה הדלקת נרות חנוכה הדלקת נרות חנוכה הדלקת נרות חנוכה

הדלקת נרות חנוכה

The post הדלקת נרות חנוכה appeared first on .

נדבר בו על מידת הגאווה. ומה טוב שנזדמן תחילה לכל השערים, מפני חיוב האדם להיבדל ממנה, כי היא פתח לרעות רבות, ולא ראינו כזאת לרעה בכל המידות. לכן צריך האדם להתחכם ולהנהיגה אל המנהג הראוי, ולדחות אותה במקום שאינה ראויה בו. אורחות צדיקים

אורחות צדיקים

הגאווה היא המטבע אשר פסל הקדוש ברוך הוא, והיזהירנו עליה בתורתו. כמו שנאמר (דברים ו יב): “השמר לך פן תשכח את יי אלהיך, אשר הוציאך מארך מצרים”. כי הגאה ישכח יוצרו, כדכתיב (דברים יג יג-יח): “ובקרך וצאנך ירביון, וכסף וזהב ירבה לך…, ורם לבבך ושכחת את יי אלהיך…, ואמרת בלבבך: כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה. וזכרת את יי אלהיך, כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל”. ובמלך נאמר (דברים יז כ): “לבלתי רום לבבו מאחיו”. אם הזהירה תורה אפילו במלך – כל שכן בהדיוטות, שלא ישתררו זה על זה.

האחד גאוות האדם בגופו,
והחלק השני גאוות האדם במעלות החכמה ובמעשיו.
גאוות האדם בגופו יש בו שני חלקים: האחד טוב, והאחד רע.

וזאת היא גאוות האדם בגופו הרעה:

בעת שתתגבר הגאווה בלב האדם, אז תמשול על האדם מקודקודו עד כף רגלו:

בראשו ובגרונו, כדכתיב (ישעיהו ג טז): “יען כי גבהו בנות ציון, ותלכנה נטויות גרון”.
בידיו וברגליו, דכתיב (תהלים לו יב): “אל תבואני רגל גאווה, ויד רשעים אל תנדני”. ועל רגל גאווה נענשה בת רבי חנינא בן תרדיון, שנגזר עליה לישב בקובה של זונות. כי פעם אחת הלכה לפני גדולי רומי, ושמעה שאמרו: כמה נאה פסיעותיה של ריבה זו! ואז דקדקה יותר (עבודה זרה יח א).
בעיניים, כדכתיב (משלי ו יז): “עינים רמות”.
באזניים: לא ישמע דברי העניים האומללים.
בריח אפו: בעמדו אצל עניים או כשנכנס לבתיהם, הם סרוחים בעיניו. ואף בדבריו ידבר על צדיק עתק בגאווה.
וגם נכרת בעניין מאכל ומשקה, ובמלבושי בגדי גאווה מלבושי נכרי. ועל זה הוזהרנו בתורת משה, שנאמר (ויקרא כ כג): “ולא תלכו בחוקת הגוי”; וכתיב (ויקרא יח ג): “ובחוקותיהם לא תלכו”; ונאמר (דברים יב ל): “השמר לך פן תנקש אחריהם” – הכל בעניין אחד הוא מזהיר, שיהא ישראל מובדל במלבושיו ובדבריו ובכל מנהגיו מן הגויים. וכן הוא אומר (ויקרא כ כו): “ואבדיל אתכם מן העמים”.

אורחות צדיקים

[תועבת השם]

בעלי הגאווה הם מתעבים בעיני השם, שנאמר (משלי טז ה);: “תועבת יי כל גבה לב”. והוא נמסר ביד יצרו, כי אין עזר השם עמו, אחרי אשר הוא תועבת השם. ואפילו לא נתגאה על שום אדם, לא בדיבור ולא במעשה, אך בלבו לבד הוא מתגאה – נקרא “תועבה”, שנאמר: “תועבת יי כל גבה לב” – אפילו אין לו גבהות אלא בלב נקרא “תועבה”.

אמרו רבותינו: כל מי שיש בו גסות הרוח – כאילו עובד עבודת כוכבים; כתיב הכא (משלי טז ה): “תועבת יי כל גבה לב”, וכתיב התם (דברים ז כו): “לא תביא תועבה אל ביתך”. ויש אומרים: כאילו בא על עריות, דכתיב (ויקרא יח כז): “כי את כל התועבת האל עשו…”. ויש אומרים: כאילו בנה במה (סוטה ד ב). ואמרו: כל אדם שיש בו גסות הרוח – מתמעט, שנאמר (איוב כד כד): “רומו מעט ואיננו”. וראוי לגדעו כאשרה, שנאמר (ישעיהו י לג): “ורמי הקומה גדועים”. ואין עפרו ננער, והשכינה מיללת עליו. אמר הקדוש ברוך הוא: אין אני והוא יכולים לדור בעולם, שנאמר (תהלים קא ה): “גבה עינים ורחב לבב, אתו לא אוכל” (סוטה ה א). ואמרו: האי מאן דיהיר, אפילו אאנשי ביתיה לא מתקבל, שנאמר (חבקוק ב ה): “גבר יהיר ולא ינוה” – אפילו בנווה שלו (בבא בתרא צח א).

תוצאות

הגאוה מביאה לידי רדיפות כבוד, להשתרר על בני אדם. וכבר ידעת מה אירע לקורח ועדתו מחמת גאוותו, שביקש להתגדל, ולקח גדולה שלא ניתנה לו מן השמים. ומתוך כך נכנס למחלוקת, ומן המחלוקת יצאה קנאה ושנאה. וכל אלו מידות פחותות מאוד, כאשר יתבאר בעזרת השם.

סוף דבר: כל המקשט את גופו כדי להתגאות – הרי זה שוכח השם ברוך הוא, ולא יחוש על המצוות, ולא ירדוף אחר מעשים טובים. כי כל כוונתו על עצמו, לקשט גופו הכלה, אשר אחריתו רימה. והמקשט גופו הוא קרוב לזימה, כי יתראה לפני נשים לישא חן בעיניהן, ומתוך כך יתקרב אצלן, ויבוא לידי שחוק וקלות ראש. וגם האישה המקשטת לפני האנשים – בזה היא מדלקת לבם ומכנסת הרהורים בלבם; ובזה עונשה גדול מאוד, שהיא נותנת מכשול לפני רבים. הלוא אסרו חכמים להסתכל בבגדי צבעונים של נשים השטוחים בכותל, אפילו כשאינה מלובשת בהן (עבודה זרה כ ב) – כל שכן שיש עונש גדול לאישה המתקשטת לפני אנשים המסתכלים בה.

ועוד הגאווה מביאה לידי תאווה. כי המתגאה – לבו רחב ומתאווה לכל דבר. ותאווה היא המידה הרעה שבכל המידות, כי יתאווה מחמת גאוותו להתלבש בבגדים יקרים, ולבנות פלטרין גדולים, ולאכול מאכלים טובים. כי המתגאה – לעולם לדברים גבוהים יחמוד; ואולי אינו משיג ידו לדברים אלו, ומתוך כך יבוא לידי גניבה וגזילה. כי המתגאה לבו חומד, ורחב כים להתעשר, ולא יהיה שמח בחלקו, כי ימעט בעיניו מה שיש לו לפי רוב הוצאות תאוות גאוותו.

ועוד הגאווה גורמת שלא יהא סבלן לסבול על הבריות. ואין צורך להאריך בפחיתת מי שאינו סבלן, כי ידוע הוא לכל.

אורחות צדיקים

[גאוות הגוף הטובה]

וזאת היא גאוות הגוף שהיא טובה:

שמא יאמר האדם: “הואיל והגאווה היא מידה רעה כל כך, אפרוש ממנה ביותר” – עד שלא יאכל בשר ולא ישתה יין, ולא ישא אשה, ולא ישב בדירה נאה,

ולא ילבש מלבוש נאה אלא השק והצמר, וקרועים ומלוכלכים; ומשתמש בכלים מלוכלכים ומאוסים, ולא ירחץ פניו ידיו ורגליו עד שישחיר תארו משאר אנשים. וכל זה כדי שיתרחק מן הגאווה, עד שלא יוכל להתרחק יותר. המהלך בדרך זה נקרא “חוטא”. הרי הוא אומר בנזיר (במדבר ו יא): “וכפר עליו מאשר חטא על הנפש”; אמרו חכמים (תענית יא א): ומה זה שלא פרש עצמו אלא מן היין נקרא “חוטא”, המונע עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה. אמרו חכמים (ירושלמי נדרים פ”ט ה”א): לא דייך מה שאסרה תורה, אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים?! על עניין זה וכיוצא בזה אמר שלמה (קהלת ז טז): “אל תהי צדיק הרבה, ואל תתחכם יותר, למה תשומם”.

הדרך הישרה באדם: שיהא נקי בכל ענייניו, כי הנקיות הוא גדר של מעשים טובים. כיצד? ילבש בגדים בינונים, ולא מלבושים עניים המבזים לובשם; אלא בגדים בינונים נאים ונקיים, העני לפי עניו והעשיר לפי עשרו. ואסור שימצא כתם או שמנונית על בגדיו, ולא יהיו קרועים. ולא יהיו מתוקנים כבגדי גסי הרוח.

גם מאכלו יהא נקי. ולא יאכל מעדני מלך, אך מאכל בינוני ומשקה בינוני לפי השגת ידו. ולא ישתה ולא יאכל בכלים מאוסים, פן יעבור על “אל תשקצו את נפשתיכם” (ויקרא יא מג), אלא הכל יהא בנקיות. גם שולחנו גם מיטתו יהיו נקיים, וכל ענייניו יהיו נקיים.

גם גופו יהא נקי ולא מזוהם. אך יזהר לרחוץ פניו ידיו ורגליו, גם כל גופו לעתים, כאשר מצינו בהלל הזקן (ויקרא רבה לד ג), שבשעה שהיה נפטר מתלמידיו היה מהלך והולך עמם. אמרו לו תלמידיו: רבי, להיכן אתה הולך? אמר להם: לעשות מצוה. אמרו לו: וכי מה מצוה זו? אמר להם: לרחוץ בבית המרחץ. אמרו לו: וכי זו מצוה היא? אמר להם: הן! מה אם איקונין של מלכים, שמעמידים אותו בבתי תיאטראות ובבתי קרקסאות, מי שנתמנה עליהן הוא מורקן ושוטפן, והן מעלין לו מזונות, ולא עוד אלא שהוא מתגדל עם גדולי מלכות. אני שנבראתי בצלם ובדמות, דכתיב (בראשית ט ו): “כי בצלם אלהים עשה את האדם” – על אחת כמה וכמה! ועוד, דכתיב (משלי טז ד): “כל פעל יי למענהו” (שבת נ ב). וכל הנזהר בדברים האלו לשם מצוה, ולא כדי להתקשט ולהתגאות, אף על פי שאלו דברים נראים כמו גאווה, כיון שכוונתו לשם שמים – יש בו מצוה.

[גאוות האדם בחכמתו ובמעשיו הטובים]

גאוות חכמה ומעשים טובים יש בה שני חלקים: האחד טוב, והאחד רע.

הגאווה הרעה היא: אשר יבזה בני אדם בלבו ובפיו, וכולם קטנים ופחותים בעיניו. ומהלל ומשבח עצמו שהוא גדול בחכמה, ומתוך כך לא יודה על האמת מרוב גאוותו. ולעולם נראה בעיניו חכמתו ועצתו, ודבריו ומעשיו, שהם משובחים ממעשה וחכמת עצת חבריו. ומתפאר תמיד בחכמתו ובמעשיו, כי הוא חפץ לקבל שבח וכבוד על דבריו הישרים. ועל זה אמר שלמה (משלי כז ב): “יהללך זר ולא פיך”.

הגאה לעולם יחזיק טובה לעצמו. ומתוך כך לא יטרח על התורה, כי לא יחוש על כבוד שמים, רק שיודו לו העולם שהוא אדם טוב וחכם, ובזה יש לו די. ותמיד הוא שמח במכשול חבריו ובמעוט ידיעתם, ומתכבד בקלון חבריו. וזה אחד מעשרים וארבעה דברים המעכבים את התשובה. אדם שכל מעשיו טובים הם ומתהלל בהם להתכבד, דומה לתבשיל חשוב מאוד בכל אבקת רוכל וראשי בשמים, ועומד אצל האש עד שיהא מקדיח ומסריח, עד שלא שווה לאכול מחמת מרירות שרפת האש; כך האדם המתפאר במעשים, מקדיח ומסריח במהללו מעשיו הטובים.

והמתפאר בחכמתו ובמעשיו שאין בו – אין מידה רעה כמותה ואין דוגמתה. והלוא אמרו חכמים (ירושלמי שביעית י ח): אם מכבדים את האדם מחמת שסוברים שהוא יודע שתי מסכתות, ואינו יודע רק אחת, יאמר להן שאינו יודע אלא אחת. כל שכן וכל שכן שלא יטעה את העולם שיחזיקוהו בחוזקה גדולה שאינו בו.

[תחבולותיו של היצר]

ודע שאנחנו מחוייבים שיהיו כל מעשינו מיוחדים לשם הבורא יתעלה, בגלוי ובסתר. וכל מעשה עבודת אלוהים יהיה להגיע אל רצונו בלבד, בלתי רצון בני אדם לקוות שבח על מעשהו ולקבל כבוד. אך יעשה הכל לשם האל המשקיף אל הלב, כמו שאמר הכתוב (ירמיהו יז י): “אני יי חוקר לב, בוחן כליות”; ואומר (דברים כט כח): “הנסתרת ליי אלהינו”.

לכן אם לא יזהר בחכמה ובזריזות להינצל מן הגאווה, אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים – הוא יורש גיהנם. כי היצר אורב לו, ומביא טענות וראיות להביא האדם לידי גאווה, ותהיה חכמתו לטרדו מן העולם. לכן אל יתעצל מלנצח יצר הרע יום יום, וזה נקרא “מלחמה גדולה”. כמו שמצינו באחד מן החסידים,

שפגע באנשים הבאים מן המלחמה ושללו שלל גדול. אמר להם: שבתם מהמלחמה הקטנה, ועדיין אתם עתידים למלחמה הגדולה. אמרו לו: מה היא המלחמה? אמר להן: היצר וחילותיו! כי כל אויב שיש לך, שתנצח אותו פעם אחת או שתים או שלוש – אז יניח אותך. אבל היצר אינו פוסק ממך אף אם יהיה ניצוח מאה פעמים, כמו שאמרו רבותינו (אבות ב ד): ואל תאמן בעצמך עד יום מותך. כי כל ימיך יארוב לך אולי תעלים עיניך ממנו, ואם ינצחך בקל שבקלות – סוף ינצחך בחמור שבחמורות. ובעבור שהגאווה שורש להרבה מידות פחותות, וגם היצר משתתף ומתערב בלב האדם, וכל עניין היצר הוא להכזיב האמת ולאמת השקר, והוא מלמד את האדם להתגאות ומביא לו ראיות, ולכן צריך אתה להתחכם כנגדו.

תחילת תחבולותיו של היצר הוא מקשה לבו ומגביהו, וממתיק לו הגאווה ושאר מידות רעות. ואף כי יודע האדם בוודאי שיש פשע ועוון בגאוותו, אפילו הכי עובד במזיד ומתגאה, כי היצר מבעיר את לבו אחר הכבוד עד שלא יחוש על העבירה.

אבל האדם שהוא זך במעשיו, ולא יתגאה ולא יהלל עצמו כשיודע שיש עבירה בדבר, אז יבוא היצר הרע ויערוך עוד מלחמה להפילו ללכדו ברשתו, ויורה היתר ומסביר לו סברות שיש לו מצווה ושכר על מה שמתהלל ומתפאר. וכך יאמר לו היצר: “כבר הגעת למעלת חכמה וחסידות, וראוי לך להתרצות ולהשתדל למצוא חן בעיני העולם ולהחניף להם, לגלות להם חכמתך וצדקתך כדי שיאהבוך.” ויביא לך ראיה מדברי רבותינו (אבות ג י): כל שרוח הבריות נוחה הימנו – רוח המקום נוחה הימנו. וכל זה ראיות שקר, כי אותה הסברא היא ענף מן הגאווה. אבל העניין הזה הוא כמו שאמר הכתוב (משלי טז ז): “ברצות יי דרכי איש, גם אויביו ישלים אתו”.

וכך פירוש העניין: אם האדם לא יתהלל לפני בני אדם, ולא ישתדל למצוא חן בעיניהם בעשותו מעשיו הטובים, ואף על פי כן אוהבים אותו – זהו ראיה גדולה שהקדוש ברוך הוא אוהב אותו, וזרע לו אהבה בלבות בני אדם, ושם לו שם טוב על לשונם. ואמת הוא שיש כמה בני אדם הנאהבים לבריות והקב”ה שונאם כשאינם מקיימים את המצוות, כי אין הקדוש ברוך הוא אוהב אלא לומדי תורה ומקיימים אותה.

אחר כך יסיתך היצר לגלות חסידותך ומעשיך הטובים לפני העם, ומביא ראיה: “אולי יעשו גם הם כמוך?” וגם זה נמשך מן הגבהות: אף על פי שמצינו כמה גדולים שנשתבחו (סוכה כח א), לא עשו אלא לפני תלמידיהם וחבריהם כדי שימשכו אחריהם ויחזיקו במעשיהם; וודאי זה מצווה כדי לחבב להם מעשים טובים. ואפילו בפני אלו לא יתגאה בלבו באמרו “זה אני יודע” או “זה אני עושה”, אבל לפני העולם באמת אסור לגלות להם.

גם אם תלך בענווה ותעמוד להתפלל באריכות ותלמד בקביעות, יפתך היצר להתגאות ויאמר לך: “עתה הרואים אותך בני אדם יחשבוך ויכבדוך בעבור דרכיך הטובים. ויש רווח גדול בזה: מתוך שאתה חשוב בעיניהם – יקבלו מוסרך ותוכחתך.” כל זה הבל, כי בעשותך מעשה הטוב לשם הבורא ברוך הוא לבד, דברי תוכחתך יתקבלו בפני העולם גם אם לא תחשוב כך, כי אין קבלת התוכחה תלויה במחשבותיך.

ואחרי שתסתלק מכל זה, יסיתך היצר ויאמר לך: “לא יתכן שתהיה עבודתך שלמה עד שתתרחק מהן לגמרי, כגון שתכסה מעשיך הטובים, ולהורות הפוך ממה שהיה כבר בלבך: תתפלל קצר, וכשתרצה ללמד שום חכמה תתייחד, ולא ידע שום אדם זולת הבורא ברוך הוא. ולא תראה שום מידה טובה, אך להראות העצלות במעשה העבודה, כדי שלא יצא לך שם ותפסיד שכרך. ולא תצווה על הטוב ולא תזהיר מן הרע, ולא תודיע חכמתך לאיש זולתך, ולא תראה סימן ירא שמים ולא אות, כגון תפילין ומזוזה וציצית. אלא תתנהג במנהגם ותלך בדרכיהם, ותהיה מערב עמהם במאכל במשתה, ובחדווה וברוב השחוק.” כל זה מענייני היצר ללכוד בני אדם ברשתו, והעושה עניין זה לשם מצווה מפסיד אלף אלפים יותר משכרו, ודומה לבורח מאש קטנה לאש גדולה.

אך הישר הוא: להתפלל בכוונה באריכות, ויצווה על הטוב ויזהיר מהרע, ויעשה כל הטובות בגלוי ובסתר. ואם יכבדוהו על זה וישבחוהו – אין מזיק לו בשבח, אחרי שלא כוון לזה בשעת המעשה. לכן בעת אשר תעשה מעשה הטוב, תבחין בעצמך ממי אתה מקווה הגמול: אשר מהאל – הוא שלם, אבל אם מאחרים – אינו שלם. וגם תבחין אם זה המעשה אשר תעשה לפני העולם, אם היית עושה בייחוד בחדרי חדרים בזה העניין אשר אתה עושה ברבים, ואם יתברר לך זה – אז מעשך שלם.

כל מה שסיפרנו נגד יצר הרע אינו כי אם טיפה מהים נגד מה שהוא חייב להיזהר בו, כי בכל דבר ובכל מעשה ובכל מידה – בא היצר לשחת ולקלקל. ופתחנו פתח להודיע עניין היצר למי שלא ידע תחילת דרכיו. והחכם יבין, וימהר לסלקהו מתוכו, “וטהר ידים יוסיף אומץ” (איוב יז ט).

הגאווה המשובחת

הגאווה במעלת החכמה משובחת שנאמר (ירמיהו ט כג): “כי אם בזאת יתהלל המתהלל: השכל וידוע אותי”. ויוסיף הודאה לבורא ברוך הוא, וגם דעה והשכל ומידות טובות בתפילה לומר: “מודה אני לפניך, שנתת חלקי מיושבי בית המדרש, ולא מיושבי קרנות.” וכמו: “אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו.” ועל זה נאמר (דברי הימים ב יז ו): “ויגבה לבו בדרכי יי”. כי יהיה אדם יקר רוח וגבה לב בענייני העולם הבא, שלא יספיק לו במה שיזדמן לו, ולא יאמר די במה שימצא ידו מהם; אלא ימעט בעיניו כל מעשהו, ותגבה נפשו למעלה תמיד, ויתרעם בנפשו כמו שמקצר מעבודת הבורא ברוך הוא. וזאת הגאווה אינה מזקת לענווה אך מסייעתו, וגורמת לו לשמוח במעלות הטובות, ולשמוח בכבוד חבריו ולחוס על כבודם.

והגאווה נגד הרשעים היא משובחת מאוד, להוכיחם ולהכלים אותם, ולא ייכנע להם. ויצווה על הטוב ויזהיר מהרע כפי יכולתו, אף על פי שזה דומה בעיני העולם כמשתרר וכמתגאה, אחרי שלבו לשם שמים – הרי זה משובח. ולא ייכנע לרשעים, כמו מרדכי שלא נכנע להמן (אסתר ג). ובכל מקום שיש מצוה – עליו לעשות, ולא ייכנע כלל לרשעים לעזוב הטוב מפני השפלתו לפניהם. וזה צריך חכמה: מתי ישתרר נגדם בדבר מצוה? כי פעמים אינו שווה שיעמוד נגדם,

שאם יעז פניו נגדם בעבור מצוה אחת – יפסיד אותם מאה מצוות. לכך צריך החכם להתבונן לפי השעה והעניין, ולפי זה יסדר מעשיו; כי יש דבר שצריך לעזוב בשבילם, ויש דבר שלא יניח בשבילם בשום עניין. וצריך בגופו ובמאודו לעמוד נגדם, ולא ייכנע להם. וכל זה בדבר מצווה, אבל בעניין משא ומתן – ייכנע לפניהם ויעשה עמהם לפנים משורת הדין בכל דבר, וזהו מצווה גדולה.

תיקון הגאווה. (אורחות צדיקים)

ומי שיש בו מידת הגאווה – צריך להשתדל ולשוב ממנה. כי היא מגונה מאוד, וההיזק שלה רב ומצוי תמיד, והתועלת שיש בה מעט. לפיכך צריך להתרחק ממנה מאוד, כי הגאווה מביאה את האדם לשבר ושפלות, כמו שנאמר (משלי טז יח): “לפני שבר גאון”; ונאמר (שם כט כג): “גאוות אדם תשפילנו”. וכבר ידעת מה אירע לפרעה באמרו (שמות ה ב) “מי יי…”, ולגלית הפלשתי שאמר (שמואל א יז י) “אני חרפתי את מערכות ישראל”, ולסנחריב שאמר (ישעיהו לו כ) “מי בכל אלהי הארצות אשר הצילו את ארצם מידי, כי יציל יי את ירושלים מידי”, ונבוכדנצר באמרו (דניאל ג טו) “ומן הוא אלה די ישיזבינכון מן ידי”, והדומה להן אשר אמרו כדבריהם – ואחריתם היה בוז וקלון. ומי שהוא במידה זו – אינו ניצול מחטא ועוון, כמו שאמר החכם (משלי כא כד): “זד יהיר לץ שמו, עושה בעברת זדון”.

וכיון שהגיע דברינו עד הנה לדבר על הגאווה, שמע דברי חכמים. חכם אחד אמר: מי הוא אשר לא תיפרד ממנו הדאגה? זה המבקש לעלות מעלה שהיא למעלה ממנה. ואמרו: מי שמחזיק עצמו בחזקת דעתן – מחזיקין אותו בני אדם לשוטה. ואמרו: סמוך לגאווה – מעללים רעים. ומי שיש בו מעללים רעים, תהיה עליו שנאת הבריות, והנפשות נוטות מעליו. ואמר חכם אחד: כאשר נעימות הצורה אור הגוף, כך נעימות המידות אור הנפש.

ואמר עוד: אין החשיבות בנפש שיהיה המלך מתגאה, כל שכן בני אדם אחרים זה אל זה. ואמר: שהיה מלך אחד יושב על כסא מלכותו, ולפניו היו כסאות זו למעלה מזו. ואמר להם המלך: איך ישבתם זה למעלה מזה בלא רשותי? והשיב העליון: גודל ייחוס משפחתי הושיבני ממעל לרעי. ואמר השני: עליתי על אשר תחתי מפני רוב חכמתי. וענה השלישי: שפלות נפשי ודכאות לבי הושיבני תחתיהם. והעלהו המלך וגידלו. ועל זה נאמר (משלי כה ז): “כי טוב אמר לך ‘עלה הנה’, מהשפילך לפני נדיב”.

בעת שרואה אדם שמידת הגאווה מתגברת עליו, צריך לחשב דברים המבהילים את לבו: שבא מטפה סרוחה, וישוב לעפר ורימה, ויתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. ויחשוב: כמה גאים שנתגאו ועברו מן העולם, נשתכחו והיו כלא היו מעולם. ומה הועילה להם גאוותם?

גדר להתרחק מן הגאווה ומשאר מידות רעות: הרוצה לעקור הגאות מלבו מכל וכל, לא יוכל לעשות זה במחשבה לבד. אלא בתחילה צריך להתרחק מן הגבהות עד קצה האחרון. כיצד? אדם שהיה רגיל ללבוש בגדים חשובים ומתוקנים כמלבושי גסי הרוח, ורוצה לשוב מזה, אם ילבש בגדים טובים ויתקן אותם במידה בינונית – בזה לא יעקור מלבו הגאות. או אם היה מנהגו להתכבד ולהשתדל בדבריו או בשאר מעשיו – אין תקנה לתקן עד שינהיג עצמו בביזיון הרבה, וישב למטה מן הכל, וילבש בלויי הסחבות המבזים את לובשיהם, וכיוצא בדברים אלו, עד שיעקור גובה הלב ממנו.

וכן מי שהוא בעל חמה וכעס הרבה, תחילה ינהג עצמו שאם היכו אותו או קיללו אותו – לא ירגיש כלל, וילך בדרך זו זמן רב עד שיעקור שורש הגאווה ממנו; ואז יחזור וילך בדרך האמצעי, וילך בה כל ימיו. ועל דרך זה יעשה בכל המידות הרעות: מתחילה יתרחק ממנה עד שלא יוכל להתרחק יותר, וינהג בזה זמן רב, ואז יחזור ויתפוס הדרך הבינוני. ועניין זה הוא רפואה שלימה לכל מידות רעות. ומי שדעתו נמשכת לעבוד הבורא ברוך הוא בכל חלק וחלק בחלק המובחר שבה – ישים זה הדרך לפניו ולפני חברו. ועל זה נאמר (תהלים נ כג): “ושם דרך, אראנו בישע אלהים”.

אורחות צדיקים – עקוב אחרינו !!

טוויטר : https://twitter.com/home /

פייסבוק: https://www.facebook.com/yh.holon

יוטיוב: https://www.youtube.com/channel/UCWdBoc1ZurwXJMOSq0eLx-A

דף ראשי

אורחות צדיקים אורחות צדיקים אורחות צדיקים אורחות צדיקים, אורחות צדיקים, אורחות צדיקים, אורחות צדיקים

The post אורחות צדיקים – הרב חגי לונדין | מידת הגאווה appeared first on .

אברהם אבינו היה רועה צאן, וכך גם יעקב[1]. יצחק לעומתם היה עובד אדמה. את עושרו עשה מזריעה בשדה (ויזרע יצחק בארץ ההיא וכו’) וכל ימיו כרה בארות, הן את בארות אברהם שסיתמום פלישתים והן בארות חדשים. מה פשר הקו המיוחד של יצחק?

מקום התפילה הקבוע של אברהם היה בבאר שבע[2]. אך כאשר רצה יצחק להתפלל התפלל בבאר לחי רואי. מדוע?

בגמ’ שבת פח:

ישנו דו שיח בין האבות לבורא עולם שנוגע לזמן עתידי בו לא ניתן עוד לסנגר על ישראל.

אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: מַאי דִּכְתִיב: ״כִּי אַתָּה אָבִינוּ כִּי אַבְרָהָם לֹא יְדָעָנוּ וְיִשְׂרָאֵל לֹא יַכִּירָנוּ אַתָּה ה׳ אָבִינוּ גּוֹאֲלֵנוּ מֵעוֹלָם שְׁמֶךָ״ — לְעָתִיד לָבֹא יֹאמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם: בָּנֶיךָ חָטְאוּ לִי. אֹמֵר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, יִמָּחוּ עַל קְדוּשַּׁת שְׁמֶךָ. אָמַר: אֵימַר לֵיהּ לְיַעֲקֹב דַּהֲוָה לֵיהּ צַעַר גִּידּוּל בָּנִים, אֶפְשָׁר דְּבָעֵי רַחֲמֵי עֲלַיְיהוּ. אֲמַר לֵיהּ: בָּנֶיךָ חָטְאוּ. אֹמֵר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, יִמָּחוּ עַל קְדוּשַּׁת שְׁמֶךָ. אָמַר לָא בְּסָבֵי טַעְמָא וְלָא בְּדַרְדַּקֵּי עֵצָה. אֹמֵר לוֹ לְיִצְחָק: בָּנֶיךָ חָטְאוּ לִי. אֹמֵר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, בָּנַי וְלֹא בָּנֶיךָ?! בְּשָׁעָה שֶׁהִקְדִּימוּ לְפָנֶיךָ ״נַעֲשֶׂה״ לְ״נִשְׁמָע״ קָרָאתָ לָהֶם ״בְּנִי בְכוֹרִי״, עַכְשָׁיו בָּנַי וְלֹא בָּנֶיךָ?! הוְעוֹד, כַּמָּה חָטְאוּ? כַּמָּה שְׁנוֹתָיו שֶׁל אָדָם — שִׁבְעִים שָׁנָה.

דַּל עֶשְׂרִין דְּלָא עָנְשַׁתְּ עֲלַיְיהוּ — פָּשׁוּ לְהוּ חַמְשִׁין. דַּל עֶשְׂרִין וְחַמְשָׁה דְּלֵילָוָתָא — פָּשׁוּ לְהוּ עֶשְׂרִין וְחַמְשָׁה דַּל תַּרְתֵּי סְרֵי וּפַלְגָא דְּצַלּוֹיֵי וּמֵיכַל וּדְבֵית הַכִּסֵּא — פָּשׁוּ לְהוּ תַּרְתֵּי סְרֵי וּפַלְגָא, אִם אַתָּה סוֹבֵל אֶת כּוּלָּם — מוּטָב, וְאִם לָאו — פַּלְגָא עֲלַי וּפַלְגָא עֲלָיךְ. וְאִם תִּמְצָא לוֹמַר כּוּלָּם עָלַי — הָא קָרֵיבִית נַפְשִׁי קַמָּךְ. פּוֹתְחִין וְאוֹמְרִין: ״כִּי אַתָּה אָבִינוּ״. אֹמֵר לָהֶם יִצְחָק: עַד שֶׁאַתֶּם מְקַלְּסִין לִי, קַלְּסוּ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּמַחְוֵי לְהוּ יִצְחָק לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּעֵינֵיהּ. מִיָּד נוֹשְׂאִים עֵינֵיהֶם לַמָּרוֹם וְאוֹמְרִים: ״אַתָּה ה׳ אָבִינוּ גּוֹאֲלֵנוּ מֵעוֹלָם שְׁמֶךָ״.

איך דווקא במקום שנכשל אפילו אברהם אבינו שהצליח לסנגר על סדום, מצליח יצחק. כיצד יצחק הופך להיות המסנגר הגדול?[3]

מהו עניינה של הבאר?

הבאר היא השער לעולם הנסתר של המים שמתחת לפני השטח. המים האלה מאפשרים חיים גם במקומות ללא מקור מים חשוף כמו אגם או נהר. אך בעומק המים מבטאים דבר עליון. כזכור, ביום השני של הבריאה הפריד ה’ מים ממים. חלק מהמים הגיעו למעלה והפכו לשמים וחלק למטה יהפכו להיות ביום השלישי חלק מהארץ. ע”פ המדרש המים התחתונים מבקשים לעלות ונמשכים אל המים העליונים. הסוד שבמים של פרשת בראשית הוא שהם מסמלים את אורו של הקב”ה. בהיפרדות המים ביום השני יש רמז לבירור שעשה הקב”ה באורו כך שחלק יוכל להיות היסוד של הארץ ממש ולהשאר שם (שכינה), ובהיקוות המים ביום השלישי יש רמז לצמצום אורו של הקב”ה למקום אחד[4]. אך עיקר המים ירדו אל מתחת לקרקע והזוהר מספר שעיקרן נמצא מתחת לאבן השתיה, לקודש הקדשים. גם בעולם שנראה צחיח מקדושה מגלה לנו הבאר כי מתחת לפני השטח יש קדושה שרוצה לפרוץ החוצה ויכולה להחיות את העולם ברוחניות ובגשמיות.

לכן האבות ראו ערך גדול בכריית בארות, וכך ליד הבארות קראו האבות בשם ה’ – לימדו תורה, גיירו והתפללו[5]. משכך סתימת הבארות ביד פלישתים מבטאת את הניסיון של הפלישתים לסתום בעד אור ה’ מלהתגלות. ואכן כך מוסבר ברבינו בחיי (בעקבות הזוהר) פשר היעלמותם המסתורית של הנפש אשר עשו אברהם ושרה בחרן, עשרות אלפי אנשים שהתגיירו ואיננו יודעים עליהם מאומה. סתימת הבארות הביאו לסתימת אותם נפשות וחזרתם אל מולדתם בכל המובנים.     

העיור הקדוש

יצחק אבינו חושף בארות שנסתמו, כאלה שיש שמנסים להסתיר. בחפירת בארות מתבטא הכח לראות את הפנימיות המחיה הגנוזה אפילו באדמה שנראית צחיחה. ההבנה שיש מתחת לאדמה היציבה והלא משתנה זרמים תת קרקעיים עוצמתיים[6] שייכת לראיה עמוקה וחודרת שלא מתרשמת מהחיצוניות. זוהי למעשה עין טובה שע”מ להסתכל בה יש צורך להסתיר את המציאות הנגלית לפעמים, ובכך לצמצם את המניעות מהסתכלות פנימית. לפעמים כדי לראות היטב צריך להיות עיוור[7].

 זהו הרעיון שמבטאים חז”ל במדרש אודות הבעיה שהייתה ליצחק בעיניים, “עיוורון” כתוצאה מהעקידה (אף שמסתבר שכבדו עיניו בפועל רק מאוחר יותר). יצחק שחווה את העומק היותר גדול שבחיים – עד כדי מיצוי הנפש, מדמעות המלאכים הוא כבר לא רואה שטחיות, הוא מלא בביטחון בטוב הגמור שקיים בכל ובכך הוא זוכה לעין טובה שאין כמותה. העין הרעה עניינה הסתכלות בצדדים החיצוניים של החיים ואין לה מקום אצל יצחק העיוור הקדוש. זהו תוכן הסנגוריה של יצחק, הסתכלות חודרת בכל יהודי המגלה שבעומקם מצוי קשר בלתי נפרד לאלוקות שמתבטא בעת מסירות נפש. לכן כשרבקה רואה לראשונה את העתיד להיות בעלה היא מבינה שעליה להוסיף כיסוי לפניה, החיצוניות עלולה לבלבל[8].

יצחק ישמעאל ועשיו

עד עתה היו לפנינו ב’ אופני הבנה ב’טעותו’ של יצחק בעשיו: או שיצחק הלך שבי אחר החיצוניות ש הרי עשיו פשט טלפיו כחזיר והראה עצמו צדיק, או שיצחק ידע שיעקב צדיק יותר אלא שחשב שמבחינת העוה”ז יש צורך להסתכלות חיצונית – מעשית שבה הוא לא מבין וכנראה עשיו איש השדה מתאים לכך יותר מיעקב התם. אך לאור האמור נגלה בפנינו אופן הבנה שלישי. יצחק אבינו באמת רואה את הפנימיות הטובה שבעשיו יצחק שיודע לשוח בשדה מגלה באיש השדה את הבאר החבויה. ואכן לעת”ל תתגלה בחינת קדושה בפיו של עשיו וזו בחינת קבורת ראשו של עשיו במערת המכפלה[9]. 

ואולי זוהי

הסיבה שלאחר פטירת שרה יצחק לא גר עוד עם אברהם. הוא יורד למקום מגוריו של אחיו האובד ויושב בארץ הנגב[10]. הוא גם מתפלל במקום היראות המלאך להגר, במקום בו ניצלו חיי ישמעאל – באר לחי רואי (רמב”ן שם). משכך יצחק הוא המחזיר את הגר לאברהם אבינו ע”ה (רש”י), וככל הנראה הוא גורם לבסוף לכך שישמעאל אכן חוזר בתשובה. יצחק הוא המאמין הגדול בכוחות הפנימיים של הנשמה. נראה שדווקא לכן הוא מזוהה עם מידת הדין, הוא איננו ותרן משום שהוא מכיר במים התחתונים ולכן הוא תובע מהמציאות לגלות את פנימיותה.

הגמ’ בשבת מסתיימת בכך שיצחק מראה בעיניו על ה’ וישראל מכוונים את ההודיה לרבונו של עולם. גם כלפי ישראל מגלה יצחק את הבחינה הפנימית בהתגלות ה’ יתברך כביכול. ה’ לא חפץ במחייתנו על קדושת שמו כפי שעלולים היו לחשוב לאחר תשובתם של אברהם ויעקב. ה’ חפץ להצדיק את ישראל וכמו שרואים לאורך המדרש שעל תשובותיהם של שאר האבות הקב”ה כביכול לא שמח בהם ומחפש להצדיקנו [ואע”פ שתשובותיהם נראות “צדיקות” יותר אינן מכוונות לרצון הפנימי של ה’].  

טוויטר של הישיבה

דף ראשי

The post יצחק – הדמות המסותרית בפרשה | דבר תורה פרשת וירא הרב טל שאוליאן appeared first on .